תחומי הסיוע האישי קשורים באופן מסורתי לסמכות: סמכות מקצועית המלווה בחלק מהמקצועות בתעודה רשמית שהוענקה על ידי גורם מוסמך.
בבסיס ההכרה של המקצועות הסמכותיים הללו עומדת המחשבה כי ניתן ללמד וללמוד שיטות ודרכים שהומצאו בעבר, ולעשות בשיטות הללו שימוש בהווה לשם שיפור מצבכם בעתיד.
אבל גם יועצים שאינם בעלי תעודה רשמית כגון אנשים רוחניים, נציגי גישות אלטרנטיביות וכדומה, תמיד מציעים לכם להיעזר בהם מכיוון שהם מתמחים בשיטה או שיטות כלשהן.
הגישה הפתוחה מציעה אלטרנטיבה ברורה למחשבה הסמכותית-שיטתית:
נקודת המוצא ממנה יוצאת הגישה הפתוחה היא שהשיטות מסוגלות לקדם אותנו בחלק מהמקרים ולגבי חלק מן הבעיות בפניהן אנו ניצבים ואולם במקרים אחרים אין בהן תועלת רבה.
תחת ייעוץ על פי שיטות ועל ידי בעלי סמכות, מציעה לנו הגישה הפתוחה אימון וליווי פתוחים לגמרי, שנעשים בגובה העיניים ללא "הבדלי מעמדות", כאשר מובן ומוסכם שהמאמן אינו מגיע לפגישה כאשר בידיו ידע שיטתי כלשהו שיכול לסייע ללקוח. הרעיון קשה לעיכול במבט ראשון, אבל דווקא "חולשתה" זו של הגישה הפתוחה, היא גם חוזקה הגדול.
במהלך המפגש נוצר שיח פתוח ושני הצדדים מעלים לדיון את הנושאים בהם הלקוח/ה חש צורך לדון.
מה שמתקבל הוא מצב דברים חדש לגמרי, מצד אחד אתם מדברים על מה שכואב לכם ומנסים בעזרת גורם חיצוני להתקדם, ומצד שני אתם במעמד שווה (קוגניטיבית, רגשית, רשמית).
הויתורים על השיטה, על המומחה ועל הסמכות, מעניניקים לנו רווחים בצידם: אפשרות להמציא את דרך חיי באופן יצירתי, תוך מעמד שווה כאשר אין היררכייה של בעל הסמכות הבכיר מול המטופל שנזקק לעזרתו.
הרווחים הללו חשובים לא רק מהפן האסרטגי והמתודולוגי (עשויים להביא לפתרונות חדשים), אלא גם מהפן של האחריות האישית כלומר כאשר אני שומר לעצמי את התפקיד הבכיר לאורך ההתלבטות וקבלת ההחלטות לגביי חיי, אני הכתובת של עצמי, אין לי את מי להאשים ועלי לשאת במלוא האחריות להחלטותיי ולמעשיי, אני אמנם מסתייע בבן לוויה, אבל מתרגל למצב בו אף אחד אחר לא מנהל ולא ינהל לעולם את מסלול חיי.